סוזנה מלקי: “אילו הייתי בן הייתי פונה לניצוח מוקדם יותר”

סוזנה מלקי למדה מוזיקה בהלסינקי והיתה צ’לנית ראשונה בתזמורת גטבורג עד שהחליטה להיהפך למנצחת. “כשהתחלתי ללמוד ניצוח, כאישה צעירה לפני כמעט 30 שנה, עדיין הורמו גבות ונאמרו דברים מטופשים”, היא נזכרת בראיון איתה לרגל קונצרטים שלה בישראל.

יש הקלטות מצוינות שלה ליצירות מאת ברטוק: הקונצ’רטו לתזמורת, מוזיקה לכלי מיתר, כלי הקשה וצ’לסטה. “נסיך העץ”, סוויטת “המנדרין המופלא” וגם האופרה האפלה “טירתו של כחול הזקן”. מלקי, ילידת 1969, שמחה על המחמאות על אלבומיה וממהרת לחזור להווה: “גם התוכנית שיש לנו עכשיו בפילהרמונית הישראלית היא נהדרת. גם ‘אן סאגה’ של סיבליוס וגם ‘פואמת האקסטזה’ של סקריאבין — יצירה נועזת שלוקחת אותך למקומות אקזוטיים, עוטפת אותך באווירה, בניחוחות מיוחדים. היא עושה זאת גם יותר ממאה שנים אחרי כתיבתה”.

בראשית הקריירה המוזיקלית שלה, “מהשורה הראשונה של הצ’לנים, קרוב מאוד למנצח, יכולתי לראות מה הוא עושה ולשאול את עצמי איך העשייה שלו משפיעה עלינו כתזמורת. מדוע השבוע הזה מצוין ובשבוע אחר היה קשה כל כך. מדוע אהבתי את אותה יצירה בפעם מסוימת יותר מאשר בפעם אחרת.

“כבר כשהייתי בתזמורות נוער היתה בי סקרנות כזאת בנוגע למה שהמנצחים עושים. אני מניחה שאילו הזמנים היו שונים או אילו הייתי בן, הייתי פונה לניצוח מוקדם יותר. לא שאני מצטערת על העיכוב. כל הכשרה נוספת שקיבלתי כמוזיקאית וכצ’לנית העמיקה את ההבנות שלי כמנצחת לאורך השנים”.

בעשור האחרון, היא מוסיפה, “יש הרבה נשים צעירות שבאות לנצח, ובתי הספר שמחים לקבל מועמדות מתאימות. לא השתמשתי בהיותי מנצחת כדבר המרכזי בדימוי שלי. זה מיתוג לגיטימי, אלא שזה לא עמד במרכז התפישה שלי את עצמי כאמנית”.

הרפרטואר שלה נרחב ואהבתה נתונה למלחינים מתקופות שונות. “אני אוהבת מלחינים עכשוויים ומלחינים בעלי חזון מהעבר, כמו ברליוז או בטהובן. בכל תקופה יש לי סיפור אהבה עם מלחין אחר שבאותו רגע אני שקועה במוזיקה שלו. אני מאוד נהנית לעבוד עם זמרים ובהתאם יש לי משיכה גדולה לאופרה. יש המון אופרות שעוד לא ניצחתי עליהן, כך שפוטנציאל הלמידה, ההנאה וההתרגשות הוא עצום.

“אם אתה שואל אילו מלחינים יוצרים כיף מיוחד למנצח לעבוד איתם, הייתי אומרת שאלה מלחיני תחילת המאה ה–20. אז היתה התמקדות בתזמורת וביכולות שלה. היו גם מלחינים שהכירו טוב מאוד את התזמורת, כמו מאהלר ושטראוס, וידעו לכתוב לתזמורת בצורה כזו שזה תענוג למאזין, למנצח ולכל נגן בתזמורת. אז כן, אני חושבת שהם, כמו גם סטרווינסקי, דביוסי, ראוול, יוצרים אתגר ועונג מיוחד למנצחים”.

המחצית השנייה של המאה ה–20 הביאה, לדבריה, “תהליך מיוחד שקשור כמובן למלחמת העולם השנייה. אחריה היתה תקופה כל כך חסרת תקווה לאנושות, שמלחיני האוונגרד של התקופה פשוט הרגישו שהכל נגמר ושהם מתחילים את המוזיקה מבראשית. עם הזמן התברר שהאנושות ממשיכה וגם זוכרת את המסורת המוזיקלית שלפני האוונגרד, ואחריהם הגענו לתקופה הנוכחית שבה הכל פוסט־פוסט־פוסט, הכל מותר ויש הרבה איחוי וחיבור של סגנונות ושל סוגות”.

למלקי, שהתחילה את הופעותיה כמנצחת ב–2004 עם אנסמבל אינטרקונטמפורן בתוכנית מיצירותיו של הריסון בירטוויסל, יש בכל זאת פינה חמה לאוונגרד. “אני לא מקדשת מורכבות כשלעצמה. אני גם מסתייגת מהיהירות שהיתה בימי שלטונו של האוונגרד שהתעלמה מהקשיים של הקהל, לאמור ‘אם אתם לא מבינים או לא נהנים, זו לגמרי בעיה שלכם’. אבל בחלק מהמוזיקה של המאה ה–21 שאני שומעת היום, שהיא יפה ונעימה, איכותית וכתובה היטב, חסרה לי מידה של תשוקה, תעוזה וחדשנות. אני תמיד שמחה לגלות משהו חדש במוזיקה, משהו שירחיב את הגבולות.

“זה קצת כמו באופנה. יש מעצבי הוט־קוטור שלא באמת לובשים את הבגדים שלהם אבל הם מסמנים כיוון, מגמה וחידוש למי שמייצר אחר כך בגדים שנלבשים. אפשר לאהוב את חלקם ולשנוא את חלקם. הם בוודאי נחוצים. כמה מהאוונגרדיסטים הנועזים הם כאלה. וחלק מהמוזיקה, גם שלהם, בכל זאת מיועד להאזנה. היצירות של שטוקהאוזן קשות לביצוע והדרישות שלו לעתים קרובות מגלומניות, אבל Gruppen למשל (יצירה של שטוקהאוזן מ–1955–1957, לשלוש תזמורות) היא יצירת מופת שאני זוכרת בהתרגשות את הפעם הראשונה שבה נחשפתי אליה”.

ההערות שלה על מלחיני האוונגרד ועל שטוקהאוזן מזכירות שלא השפה המוזיקלית שבה כותב מלחין קובעת את מקומו, אלא מה שיש לו לומר. התוכן האמנותי והאסתטי הספציפי של יצירתו. היא חוזרת לסוגיה הזאת כשהיא מדברת על קאיה סריאהו, המלחינה בת ארצה שמתה בתחילת החודש. “זה לגמרי בסדר, וגם נפוץ במאה ה–21, לא להשתייך לאסכולה מוגדרת או לקטגוריה מוזיקלית ספציפית, לשלב סגנונות או לצוף בין סגנון לסגנון. עם זאת, כשחושבים על מלחינים מיוחדים, עם אמירה מקורית, יש להם תמיד חותם אישי שמאפיין אותם. כשמאזינים למוזיקה של סריאהו יודעים תמיד שהיא שלה, יש לה אופי ייחודי”.

בין מלחיני ההווה היא מזכירה את אנו פופה הגרמני. “הוא אוונגרדיסט, אבל גם קלאסיקן, שמכיר היטב את המוזיקה של המאה ה–20 וגם את הסימפוניות של ברוקנר ואת הרומנטיקה בכלל. המוזיקה שלו חדשנית אבל נטועה גם במסורת הקלאסית”.

יש הסבורים שהאוונגרד הוא שיצר משבר בין המוזיקה הקלאסית לבין קהלה, ויש המייחסים זאת לסיבות אחרות. כך או כך, קהל הקונצרטים בעולם המערבי נעשה מבוגר יותר ונראה שקהל צעיר מתרחק מהאולמות. “זו אכן בעיה כללית”, מסכימה מלקי, “שלדעתי אינה סכנה קיומית למוזיקה הקלאסית. את מקומו של הקהל המבוגר יתפוס קהל מבוגר חדש. זה הגיל שבו אנשים מתבוננים, מאטים, צוברים חוויות. בכל זאת, ברור שיש לנו עניין גם להגיע לקהל מגוון יותר, ואף אחד לא יודע בדיוק איך לעשות את זה.

“נעשו הרבה ניסיונות ‘להנמיך’ את המוצר שלנו, לעשות אותו נגיש, או פשוט או קליל יותר. זאת לדעתי טעות גמורה. המוצר שלנו, המוזיקה הקלאסית, מעניק חוויה שאין דומה לה, ואין שום דבר משכנע בניסיון לשנמך אותה או להעמיד פנים שהיא משהו אחר. זה גם בסדר גמור שהיצירות ארוכות, ומי שבא לקונצרט צריך לדעת שצריך לספוג את מלוא אורכה של יצירה כדי לקבל את מלוא החוויה שהיא יכולה לתת”.

גם בפינלנד, היא אומרת, רוב הקהל מבוגר. אשר למוזיקאים, מדינה זו על 5.5 מיליון תושביה היא מעצמה שהצמיחה מלחינים בינלאומיים מוערכים (סיבליוס, סריאהו), מלחינים פעילים נוספים (סגסטרם, לינדברג, סלונן) וקבוצה גדולה של מנצחים בולטים בזירה הבינלאומית. “נדמה לי שגם בישראל יש הרבה מוזיקה ומוזיקאים”, היא מעירה. “בנוגע לפינלנד, מאפיין אותנו יחס חזק למסורת. זו אכן מדינה קטנה וחברה די סגורה עם מסורת שאנחנו די קרובים אליה, מזדהים איתה, צומחים ממנה. כשמוזיקאי פיני מצליח, מכבדים את זה. לא תמצא אצלנו הרבה אנשים שיוצאים זה נגד זה, אלא סוג של חיבור ושיתוף פעולה שמפרה את כולם”.